לכלא גלבוע דרושים סנדלים/ ג’נאן עבדו


לכלא גלבוע דרושים סנדלים

ג’נאן עבדו, תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני  18.07.11
מהו הסדר שמתווה את חיי היומיום, מהי השיטה המסתתרת מאחורי השגרה, מפקחת עליה ומכתיבה אותה? סיפור פעוט מחיי אסיר ומשפחתו חושף עולם ומלואו
בית כלא. צילום: cc by-DaR
– נתנו לך עותק מן התמונה ששלחתי אליך בפקס?
– לא!
– ומה באשר לתמונה אשר צירפתי למכתבי מן השבוע שעבר? האם הגיעה?
– לא. דבר לא הגיע.
המשכנו בשיחתנו כשבראשנו התרוצצו סימני שאלה רבים. התבוננו במחוגי השעון. הם נעו במהירות וגנבו לנו את שארית הזמן. לפתע, וללא כל אתראה מוקדמת, הם הודיעו על סיומה של הפגישה בת ארבעים וחמש הדקות. נפרדנו ממנו והוא מאיתנו. הקול שבקע בעד שפופרת הטלפון, שמאחורי מסך הזכוכית,  נקטע גם הוא. אילצתי את עצמי לעזוב את החדר כדי להקל עליו את קושי הפרידה שנכפתה עלינו. הבטחנו להיפגש שוב בתום שבועיים.
חלפו ארבעים וחמש הדקות. עתה החלה הספירה לאחור לקראת הפגישה הבאה שלנו, ואיתה גם הגעגועים וכל מה שנלווה אליהם. חיינו הפכו להיות מתוכנתים, מנוהלים על-ידי מחזור הפגישות שלנו בימי ראשון, אחת לשבועיים. הוויית חיינו מאורגנת סביב הזמן שעד יום ראשון, והזמן שלאחריו.
חומת בית כלא. צילום: cc by- yewenyi
הימים הראשונים לאחר הפגישה הם תמיד ארוכים ומשמימים. רק לאחר שחולף שבוע שלם, מתחיל הזמן שוב לרוץ. חלפו שבועיים. הגיע שוב יום ראשון. פתחתי ושאלתי:
– האם מסרו לך עותק מן התמונה ששלחתי לך בפקס?
– לא!
– ומה עם התמונה אשר צירפתי למכתבי מן השבוע שעבר? האם הגיעה?
– המכתב הגיע, אבל ללא התמונה. כבר הגיע אלי מכתב מספר 60.
– אבל שלחתי אותה יחד עם מכתב מספר 59. כבר שלחתי לך גם את מכתב 61 ואתה צריך לקבל אותו בקרוב. מוזר!
מוזר מאוד. שלחתי את המכתב בדואר רשום, שמחירו פי חמישה מתעריף דואר רגיל, על מנת שיגיע ליעדו בשלמותו בשלום.
הרמנו גבה בתמיהה, אולם חיש מהר מצאנו את עצמנו עוסקים בנושאים החשובים באמת: הגעגועים, האהבה, קמפיין הסולידאריות שניהלנו וחיי היום יום על גודש פרטיהם. מאז שהוא אינו שותף להם, הם הפכו עבורו לדברים החשובים באמת. הוא למד עליהם מן המכתבים ומן המעט שהצלחתי להעביר לו במפגשים המשותפים. הוא סקרן ומתלהב מן הפרטים הקטנים ביותר, כמי שמבקש לנצור כל מלה, כל מחווה וכל חוויה. אחר כך הוא משחזר אותן כשהוא שוב לבדו בתאו. בדיוק כפי שאנו עושות כאשר אנו חוזרות הביתה בלעדיו.
רגע לפני שמסתיים המפגש, עת מחוגי השעון נעים במהירות וגוזלים מאיתנו את הדקות האחרונות, אני נזכרת לומר לו:
–  אל תשכח לשאול אותם. תגיד להם שאישתך שלחה לך מכתב בדואר רשום וצירפה אליו תמונה של הסנדלים. תגיד להם גם שהיא שלחה עותק נוסף מן התמונה באמצעות הפקס. בדיוק כפי שהציע מנהל האגף כשאמר: “אם את מעוניינת, שלחי עותק בפקס. יש לך המספר שאליו את שולחת תמיד את הפקסים.”
סנדלים. מה כרוך בשאיפה הפרוזאית לנעול אותם. צילום: cc by-fradaveccs
לא הייתי בטוחה למה התכוון מנהל האגף בדבריו. האם הוא היתל בי, או שמא ידע שלא ארפה ואהפוך כל אבן על מנת שהתמונה תגיע אליו?  מעת לעת נהגתי לשלוח למנהל הראשי של הכלא ולקצין האסירים מכתבים בעניינים שונים הקשורים בבעלי, האסיר שלהם. אולם במקביל, למדתי גם לא להעניק תשומת לב מיוחדת למה שאמרו או למה שעשו.
כמו בכל פעם, גם הפגישה הזאת הגיעה לסיומה. שוב אילצתי את עצמי ואת בנותיי לעזוב את חדר הביקורים, כדי להקל עליו את הפרידה. הכי קשה זה להפנות לו עורף ולעזוב את בית הכלא, כשארבעים וחמש הדקות מתאיידות כלא היו. עכשיו עומדים לפנינו שבועיים נוספים של המתנה. אלה הם הרגעים המייסרים ביותר עבור האסירים כולם. הם מנסים “לגנוב” עוד כמה דקות כדי לשבת אל מול מסך הזכוכית המפצל ביניהם, הסגורים בינות לחומות הכלא, לבין משפחותיהם שמחוצה להן.
כל מחשבותינו במהלך השבועיים הארוכים הללו מוקדשות לו. מה הוא מרגיש? על מה הוא חושב? באילו תנאים הוא חי? כאשר מגיע ממנו מכתב, בערך אחת לשבועיים, אנו מלקטות ממנו כל פירור מידע על שגרת חייו בתוך בית הכלא שלהם. אני קוראת את המכתב פעם, פעמיים ושלוש. אני שבה וקוראת בו עד שאנחנו נפגשים בשנית. אחר כך מגיע המכתב הבא בתור.
ימים אחדים לאחר הפגישה האחרונה שלנו הגיע ממנו מכתב שממנו עלה שבזכות נחישותו לברר מה עלה בגורל הסנדלים, הוא זכה למענה:
– נכון, הגיעה תמונה אשר נשלחה על-ידי אישתך באמצעות הפקס. היא הייתה מושחרת ובלתי ברורה ולכן השלכנו אותה.
– ומה באשר לתמונה שהייתה מצורפת למכתב?
– לא. היא לא הגיעה —  אמר מנהל האגף.
– אבל אישתי שלחה אותה בדואר!
– לא ראינו אותה.
– אבל היא אומרת ששלחה אותה בדואר רשום עם המכתב. כבר קיבלתי את המכתב שנשלח לאחריו.
– לא ראינו אף תמונה.
לאחר כשעתיים, הועברה אליו לפתע תמונת הסנדלים. “לא ייאמן”, כפי שאמר. “לא ייאמן” אמרתי גם אני לעצמי ולסובבים אותי. רק לאחר כחודש וחצי של המתנה הוא יכול היה לבקש את זוג הסנדלים. חם מאוד בכלא גלבוע שבעמק הירדן. לעתים החום מגיע לדרגות קשות מנשוא. הזיעה ניגרת מכל חלקי גופם של האסירים. החומה החוצצת בין מתחם הכלא לבין החוץ מפיצה חום בלתי נסבל, וגם בצילה אין האסירים יכולים לחסות.
זוג הסנדלים אוצר בתוכו סיפור. בדיוק כמו בדיקת הדם שדרש, כמו גלויית הדואר של בתנו מספרד, אשר למרות שחזרה זה מכבר לארץ, טרם הגיעה ליעדה. כך, סיפור מסתתר מאחורי השיטה שבאמצעותה מוסדרות פגישותינו הדו-שבועיות. כל עניין פעוט, כל ענין של מה בכך, הופך לסיפור גדול אשר נגרר על פני ימים ושבועות ארוכים.
חיי האסירים ובני משפחותיהם מנוהלים על-ידי הבירוקרטיה של הכלא. היא מעסיקה אותנו וגודשת את חיינו. פרטים שוליים הופכים לחשובים ודחופים. אנו מבלים זמן רב, כשעצבינו נשחקים, במשא ומתן מול מנגנון בירוקרטי גדול וסבוך. לעתים נדמה שזה מה שמצופה מאיתנו. שנעסוק בפרטים לא חשובים, שהללו יציפו את חיינו, על מנת לעקר את המבט הפוליטי. למרות שאנו מודעים לכך, אנו לא נשחקים תחת גלגלי הביורוקרטיה. אחרי ככלות הכל, יש לה השפעה ישירה ומכרעת על חייהם של הכפופים לה בתוך בית הכלא ומחוצה לו.
אמיר מח’ול. פעימות חיים שאורכן שבועיים
להלן גרסה מקוצרת של סיפור הסנדלים. במכתבו האחרון ביקש ממני אמיר שאביא לפגישה הקרובה קטלוג של סנדלים מחנות מסוימת בחיפה. בחנות בית הכלא לא נמצאו סנדלים שהתאימו למידות רגליו הגדולות ועל כן, רק באמצעות קטלוג יוכל אפסנאי בית הסוהר להזמין את הסנדלים ישירות. אנו, בני המשפחה, מנועים מלספק אותם בעצמנו לאסירים הפוליטיים. את הנעליים קונה בית הכלא באמצעות חשבון מיוחד, שניזון מתשלום חודשי קבוע של משפחות האסירים, בהפחתת עמלה העוברת לבית הכלא ולרשות הדואר שנתמנתה להעביר את התשלומים החודשיים.
על מנת להשיג את הקטלוג, הלכתי לחנות מיוחדת בחיפה שממנה נהג אמיר לקנות סנדלים. ברשותו של בעל החנות לא היה קטלוג של הסנדלים בתצוגה. אחרי מחשבה, החלטתי לצלם אותם באמצעות מצלמת הטלפון הנייד שלי, וכך עשיתי. צילמתי את הסנדלים מלפנים ומאחור, וחזרתי הביתה.
שעות רבות הקדשתי על מנת להשיג תוכנה שבאמצעותה אחבר את הטלפון הנייד למחשב. לאחר מספר נסיונות כושלים, הצלחתי להוריד את התמונות. הצעד הבא היה להעביר אותן לדיסק. משם אל חנות הצילום של חאתם כדי להדפיס אותן, ואחר כך לבית הדואר שם אמתין בתור ארוך כדי לשלוח את התמונה לבעלי. במטרה להבטיח את הגעת המכתב במהירות החלטתי לשלוח את התמונות גם באמצעות הפקס, ישירות לבית הכלא.
עותק מן התמונה צירפתי למכתב ששלחתי לו בדואר רשום. צעדתי אל חנות מכשירי הכתיבה של אליאס ושלחתי את הפקס משם. תחושה של ניצחון מילאה אותי. הצלחתי להכניע את מנגנון הדיכוי. ההרגשה הזאת רוממה את רוחי, אלא שלא ידעתי מה עלה בגורל התמונה, ואם אמנם הצליח אמיר לקבל את הסנדלים המיוחלים. רק כאשר פגשתי אותו בפעם הבאה, שאלתי:
– האם נתנו לך עותק מן התמונה אשר שלחתי לך בפקס?
– לא!
– ומה באשר לתמונה אשר צירפתי למכתבי שלפני שבוע? האם הגיעה?
– לא. דבר לא הגיע.
הכותבת היא חוקרת ופעילה פמיניסטית הנשואה לאמיר מחול, אסיר פוליטי שנשפט לתשע שנים ומרצה את עונשו בכלא גלבוע. מאז מעצרו מנהלת מאבק ציבורי לשחרורו
 ולחשיפת מדיניות ישראל ביחס לאסירים הפוליטיים

הטקסט פורסם בעברית באתר העוקץ  בערבית ובאנגלית באתר ג’דלייה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: